<h1>ספר מצות זמניות הלכ' פסח שער שלישי</h1>
<h2>דף ד:</h2>
בחיובי יום י"ד וכיצד מבערין בו את החמץ. כאשר דבר י"י שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ואחר כך אומר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגו'. ויתחייב לפי מה שגוזר השכל שתהיה ההשבתה קודם שיכנס הראשון מן שבעת הימים הנזכרים, ותהיה יום י"ד. ומפני שמלת "אך" תורה על מקצת, יתחייב שיהיה אכילת חמץ ביום י"ד מותר במקצתו ואסור במקצתו. ואנחנו לא נדע שיעור זה המקצת אלא מכתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי. ופירשו בו [ה' ע"א] לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים. לכן צריך להקדים ביעור חמץ אל עת זביחת הפסח. שמצינו בקבלה שהוא אחר שעת ההסרה. והוא מעת נטות השמש לרדת לצד המערב. ונהגו מזה הטעם שיהיה ביעור חמץ מן התורה משש שעות ומעלה. ואחר כן הוסיפו הראשונים ז"ל בזמן האיסור ואסרוהו באכילה ובהנאה בשעה הששית, מפני כי השמש באותה שעה קרוב מחצי השמים, ודומה לחצי היום. והוא אומרם [ד' ע"ב] חמץ דאיתסר משש שעות ולמעלה. אמר אביי תרי קראי כתיבי שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו כל שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא, הא כיצד לרבות י"ד לביעור. ואימא מצפרא אך חלק, דהו"ל מתחלת שבע. ועבדו רבנן הרחקה יתירה דלא ליגע באיסור דאורייתא. אחר כך הם חששו כי ביום המעונן תסתפק ותתדמה החמישית עוד בשביעית, ואסרו לאוכלו גם בחמישית, אך האכילה בלבד, והתירו ליהנות ממנו אם ירצה למוכרו. ואם ירצה יאכילהו לבהמתו. ואין לחוש שתדמה השעה הרביעית לשביעית, כי היא ניכרת, כי היא שעה שאוכלים בה בני אדם. והוא אומרו במשנה [י"א ע"ב] רבי יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש, והלכה כדבריו. ואמרו בגמרא [י"ב ע"ב] מ"ט לא אוכלין כל חמש גזירה משום יום המעונן. דכיון דליכא חמה אתי למטעי ומיחליף ליה חמש בשבע, ושעה שביעית אסורה לדברי הכל. אי הכי אפילו ארבע נמי לא ניכול אמר רב פפא ארבע זמן סעודה לכל היא ולא אתי למיטעי. יוצא לנו מזה שחייב המאמין לבער החמץ מרשותו באיזה ענין שיהיה קודם שהתחיל ראשית השעה הששית. ויבטל מה שנעלם ממנו בדיבור פעם שנית, ויאמר "כל חמירא דאיכא ברשותי ליבטיל וליהוי חשיב כעפרא". ואם התחילה ראשית השעה הששית ולא ביערו חייב לשורפו.
<h2>דף ה:</h2>
ומי שהפקיד אצלו אחד מישראל חמץ ימתין בו עד התחלת השעה החמישית, ואם יבא בעליו לקחתו יתנהו לו. ואם לא בא ימכרהו לגוי. ואם לא ימצא גוי חייב לשורפו כדי להוציא את בעליו ממכשול. וחמצו של גוי, אם היה ברשות ישראל וקבל עליו אחריות, או היה הגוי אלם שיוכל להתגבר עליו ולחייבו לפורעו לו אם אבד, חייב לבערו. אבל אם לא קבל עליו אחריות ואין הגוי אלם, די לו כשיעשה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בענין שיתרחק ממנו, לאומרם ז"ל [ה' ע"ב] לא יראה לך חמץ, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ואמנם אם היה של הקדש א"צ לעשות לו מחיצה עשרה טפחים, כי בני אדם מובדלים ממנו ואין לחוש שיאכל ממנו שום אדם. ומי שהיה לו חמץ בבור די לו שיבטל אותו בבור. ואם היה בשטח גג הבית חייב לבערו גזירה שמא יפול וישכח ויאכלנו.
<h2>דף יא:</h2>
בחיובי יום י"ד וכיצד מבערין בו את החמץ. כאשר דבר י"י שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ואחר כך אומר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגו'. ויתחייב לפי מה שגוזר השכל שתהיה ההשבתה קודם שיכנס הראשון מן שבעת הימים הנזכרים, ותהיה יום י"ד. ומפני שמלת "אך" תורה על מקצת, יתחייב שיהיה אכילת חמץ ביום י"ד מותר במקצתו ואסור במקצתו. ואנחנו לא נדע שיעור זה המקצת אלא מכתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי. ופירשו בו [ה' ע"א] לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים. לכן צריך להקדים ביעור חמץ אל עת זביחת הפסח. שמצינו בקבלה שהוא אחר שעת ההסרה. והוא מעת נטות השמש לרדת לצד המערב. ונהגו מזה הטעם שיהיה ביעור חמץ מן התורה משש שעות ומעלה. ואחר כן הוסיפו הראשונים ז"ל בזמן האיסור ואסרוהו באכילה ובהנאה בשעה הששית, מפני כי השמש באותה שעה קרוב מחצי השמים, ודומה לחצי היום. והוא אומרם [ד' ע"ב] חמץ דאיתסר משש שעות ולמעלה. אמר אביי תרי קראי כתיבי שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו כל שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא, הא כיצד לרבות י"ד לביעור. ואימא מצפרא אך חלק, דהו"ל מתחלת שבע. ועבדו רבנן הרחקה יתירה דלא ליגע באיסור דאורייתא. אחר כך הם חששו כי ביום המעונן תסתפק ותתדמה החמישית עוד בשביעית, ואסרו לאוכלו גם בחמישית, אך האכילה בלבד, והתירו ליהנות ממנו אם ירצה למוכרו. ואם ירצה יאכילהו לבהמתו. ואין לחוש שתדמה השעה הרביעית לשביעית, כי היא ניכרת, כי היא שעה שאוכלים בה בני אדם. והוא אומרו במשנה [י"א ע"ב] רבי יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש, והלכה כדבריו. ואמרו בגמרא [י"ב ע"ב] מ"ט לא אוכלין כל חמש גזירה משום יום המעונן. דכיון דליכא חמה אתי למטעי ומיחליף ליה חמש בשבע, ושעה שביעית אסורה לדברי הכל. אי הכי אפילו ארבע נמי לא ניכול אמר רב פפא ארבע זמן סעודה לכל היא ולא אתי למיטעי. יוצא לנו מזה שחייב המאמין לבער החמץ מרשותו באיזה ענין שיהיה קודם שהתחיל ראשית השעה הששית. ויבטל מה שנעלם ממנו בדיבור פעם שנית, ויאמר "כל חמירא דאיכא ברשותי ליבטיל וליהוי חשיב כעפרא". ואם התחילה ראשית השעה הששית ולא ביערו חייב לשורפו.
<h2>דף יג.</h2>
ומי שהפקיד אצלו אחד מישראל חמץ ימתין בו עד התחלת השעה החמישית, ואם יבא בעליו לקחתו יתנהו לו. ואם לא בא ימכרהו לגוי. ואם לא ימצא גוי חייב לשורפו כדי להוציא את בעליו ממכשול. וחמצו של גוי, אם היה ברשות ישראל וקבל עליו אחריות, או היה הגוי אלם שיוכל להתגבר עליו ולחייבו לפורעו לו אם אבד, חייב לבערו. אבל אם לא קבל עליו אחריות ואין הגוי אלם, די לו כשיעשה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בענין שיתרחק ממנו, לאומרם ז"ל [ה' ע"ב] לא יראה לך חמץ, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ואמנם אם היה של הקדש א"צ לעשות לו מחיצה עשרה טפחים, כי בני אדם מובדלים ממנו ואין לחוש שיאכל ממנו שום אדם. ומי שהיה לו חמץ בבור די לו שיבטל אותו בבור. ואם היה בשטח גג הבית חייב לבערו גזירה שמא יפול וישכח ויאכלנו.
<h2>דף כא.</h2>
ואין המאמין רשאי לתת חמץ לגוי אחר שנכנסה שעת הביעור, כי ידוע הוא שנותנו בתקותו לקבל תועלת ממנו. ומי שאכל חמץ בשעה חמישית או ששית, עובר על דברי חכמים וחייב מיתה. ומי שאכל אחר כך בנשאר מהיום אחר שנכנסה השעה השביעית לוקה.
<h2>דף נ.</h2>
ואינו רשאי המאמין לעשות מלאכה בע"פ אחר חצות. ומי שהרגיל לעשותה מנדין אותו, והוא אומרם בזה [נ' ע"ב] משמתינן ליה. ואמנם עשות מלאכה קודם חצות הוא תלוי במנהג המדינה, לאומרם במשנה, מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין.
<h2>דף צט:</h2>
ואין המאמין רשאי לאכול דבר ממיני הפת אחר תשע שעות מן ערב פסח, אשר הוא קרוב למנחה קטנה עד הלילה, בענין [—כדי] שיאכל המצה כשהוא תאב לאכול ותהיה המצה חביבה עליו. אך יוכל לאכול מה שירצה ממיני פירות והקטניות הלחים, לאומרם במשנה [צ"ט ע"ב], ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. ואמרו בגמרא [ק"ז ע"ב], אבל מטבל הוא במיני תרגימא. והאוכל מצה של מצוה בע"פ ואפילו קודם תשלום תשע שעות מכין אותו מכת מרדות, לאומרם בירושלמי [פ"י ה"א], א"ר לוי האוכל מצה בע"פ כבועל ארוסתו בבית חמיו ולוקה. ואמרו המפרשים שרוצה לומר במצה של מצוה בלבד. ואמרו עליו על ר' יעקב ז"ל שהיה נוהג לאכול מצה שנלושה בביצים קודם תשע שעות.
